האגודה הישראלית לחקר יחסי עבודה

תקציר
העבודה בחברה המודרנית נפרשת על פני שעות רבות ולעתים אף למעלה מ-12 שעות ביממה. התשתית המחקרית-רפואית מורה שלעבודה בשעות נוספות, גם בעבודה משרדית, עלולות להיות השלכות קשות על בריאותו הגופנית והנפשית של העובד, במיוחד בעבודה הנמשכת מעל 12 שעות ביום. לעבודה בשעות נוספות יש גם השלכות שליליות על התפוקה, על איכות התוצר ועל שוק העבודה.
לכאורה העובד הבכיר מסכים לעבודה ממושכת ומקבל בתמורה משכורת גלובלית מפצה, אך מבחינת האוטונומיה של הפרט, תוקפה המשפטי של הסכמת העובד הבכיר לעבוד במשך שעות כה רבות מוטל בספק. חופשיות ההסכמה מוגבלת לאור יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים שבין העובד למעביד, אילוצי המשק, עומס העבודה הקיים, והלחץ החברתי להישאר בעבודה עד מאוחר. כך נפגעות חירויות אדם והזכויות החברתיות לחירות, למנוחה, לפנאי ולתנאי עבודה צודקים ובריאים.
לפיכך, ראשית, מוצע להגביל את תקרת שעות העבודה המותרת ל-12 שעות ביום. שנית, מוצע לחייב בתשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות גם לעובדים בתפקידי הנהלה ואמון. הכורח הכלכלי לשלם לכל העובדים עבור עבודה בשעות נוספות צפוי לסמן למעביד את חשיבות הגבלתן של שעות העבודה ולהוות זרז לצמצומן.
על פי סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 ניתן להעסיק עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי מעבר ל- 12 שעות ביממה וללא גמול מיוחד. והדבר הוביל לכך שהנורמה השלטת במשק מתבטאת במשכורות גלובליות. לאחרונה בית הדין הארצי החל לפרש את הסעיף בצמצום, כדי למנוע את ניצול העובד ואת שלילת חייו הפרטיים וחירותו. אכן, ראוי לפרש בצמצום את סעיף 30(א)(5) לחוק ולהחילו רק על מנהלים בכירים ביותר, הנהנים מדרגות שכר גבוהות במיוחד ומהיותם אדונים לזמנם.

לקריאת המאמר המלא